• יו"ר החברה: ד"ר עידו לוריא
  • מזכ"ל: ד"ר אילן טל
  • גזברית: ד"ר אנג'לה דרניקוב
  • חברי ועד: פרופ' חגי חרמש
  • ד"ר מיכל רפפורט
  • ד"ר סעיד מוחמד מוסא
דעות

הסם המר של לוחמים: כשריגושי הקרב הופכים להתמכרות קטלנית

בדומה למכור לסמים בגמילה שלא מוצא טעם בהנאות הקטנות, כך גם לוחמים שחוזרים מהקרב אל השגרה חווים "קריז" של ממש | אלירן מזרחי ז"ל במותו הטראגי ציווה עלינו כחברה: Bring them Home משדה הקרב בריאים בגופם ובנפשם

חיילי צה"ל בעזה. צילום: חיים גולדברג/ פלאש 90

בסוף השבוע האחרון הלוחם אלירן מזרחי ז"ל קץ לחייו בטרגדיה מחרידה. בכתבה האחרונה עימו, אלירן תיאר את הלחימה כ"סם נדיר, חזק ועוצמתי" שהוחדר בו, בעוד שהשיבה משדה הקרב נחוותה כ"גמילה קשה עד כדי סבל בלתי נסבל".

דבריו הכואבים של אלירן מבטאים תופעה רחבה שחולקים לוחמים רבים אך משום מה אינה מדוברת כלל - התמכרות אמיתית לשדה הקרב ותסמינים קשים של גמילה וקריז עם החזרה אל שגרת החיים.

החיים הצבאיים בשדה הקרב הם החוויה האולטימטיבית עבור לוחמים רבים. אדרנלין צרוף זורם בוורידים, כל החושים מחודדים לרגע המכריע, תחושת משמעות ועילפון כשהמוח משתכר מריגושי הלחימה האינטנסיביים. הדופמין, שאחראי במוחנו על תחושת העונג, האופוריה, הופרש ביתר שאת בזמן הלחימה. עבור רבים מהלוחמים זוהי בדיוק מנת הסם שחסרה למוחם בחיי היומיום.

אך בחזרה לשגרה מכורים ושיכורים מעודף הדופמין במוח, המציאות היבשה של חיי היומיום פגשה את הלוחמים באכזבה עמוקה. המוח, הרגיל להתפרצויות האדרנלין והדופמין, מצא עצמו מכור מתגעגע לאותה מנה גדושה של דופמין, לעוצמת הריגושים הגבוהה. חייהם הפכו טפלים ודלים אל מול המרץ והריגושים שאפיינו את הלחימה.

כמטפלת בהתמכרויות, זיהיתי אצל לוחמים תסמינים מובהקים של גמילה הזהים לתסמינים של שימוש בסמים: אי שקט, תסמיני חרדה, חוסר סבלנות לבת הזוג, לילדים, לחברים, דיכאון וריקנות קשה מנשוא. ניכר היה שהמוח שלהם סובל ממחסור חד בדופמין שאליו התרגל המוח בחודשים האינטנסיביים של לחימה.

בדומה למכור לסמים בגמילה שלא מוצא טעם בהנאות הקטנות, כך גם הלוחמים שחזרו מהקרב אל השגרה חוו "קריז" של ממש, תסמיני גמילה קשים כמו מסם. התסמינים האלה דחפו רבים מהלוחמים להתגעגע אל זירת הקרבות. רבים מהם מצפים כמו ב"דודה" אל סם לקבלת הצו שיחזיר אותם ללחימה. הם אינם חוששים מהאימה שבשדה הקרב, אלא דווקא מתהליך הגמילה הצפוי בבית. אחד הלוחמים שמחכה לצו 8 התבטא בפני: "מה שמפחיד הכי זו החזרה הביתה, לקח לי המון זמן להתגבר על תסמיני הגמילה".

המקרה הטרגי של אלירן מזרחי ז"ל מלמד שחשוב להתייחס ללחימה כאל התמכרות לכל דבר. אל לנו להסתכל על לוחמים כאל "גיבורים" השבים מן הקרב בלבד. תפיסה חד מימדית שכזו רק מקשה עליהם לחשוף את המצוקה וקשיי ההסתגלות העמוקים שהם חווים עם חזרתם.

חובתנו כחברה היא לתת מעטפת תמיכה רגשית רחבה ללוחמים אלה. יש לשים לב לנורות אזהרה מוקדמות - תסמינים של חרדה, דיכאון ואי שקט, ולהפנות לטיפול נפשי במידת הצורך ללא שיהוי.

במקביל, חיוני לצייד את הלוחמים בחלופות וגירויים ממלאי חיים שיקלו על המעבר החד מזירת הקרבות המשכרת. למשל, ניתן לשלב לוחמים אלה בהתנדבויות ופרויקטים בעלי משמעות, כמו עזרה ותמיכה לפצועי צה"ל וחיילים אחרים. כך הם יוכלו להמשיך ולהרגיש חלק מסיפור הלחימה והגבורה, תוך הפחתת תחושת הקיטוב הקיצונית והמצמררת שבין עולם הקרב לעולם השגרה.

אלירן מזרחי ז"ל במותו הטראגי ציווה עלינו כחברה "להחזיר את החיילים הביתה - Bring them Home משדה הקרב לא רק בריאים בגופם אלא גם בנפשם.

הכותבת, ד"ר שירה סובול, בית הספר לעבודה סוציאלית, באוניברסיטת בר אילן, מומחית בטיפול בהתמכרויות

נושאים קשורים:  אלירן מזרחי ז"ל,  התמכרות,  שדה קרב,  לוחמים,  בריאות הנפש,  דעות,  חדשות,  ד"ר שירה סובול
תגובות
אנונימי/ת
10.06.2024, 19:51

והכותבת, ביקשה אישור מהמנוח או ממשפחתו לכתוב את הדברים?

אנונימי/ת
10.06.2024, 20:40

ממש מזכיר לי את ההתרגשות האקסטטית של מפגיני קפלן .
קחו להם את הפגנת מוצאי שבת ותראו קריז מהו.

אנונימי/ת
11.06.2024, 10:22

לא מבין, אלירן התאבד לאחר שנקרא שוב למילואים. אילו היה מכור לקרב היה צריך להיות שמח לצו הזה. צריך להיות פה משהו אחר.

נכון , הוא סבל מפוסט טראומה קשה .
כן חשוב להדגיש שהרבה חיליים, מילואימניקים המוטיבציה לחזור למילואים זה בשל האחווה הנאמנות לחבריהם לשרות הצבאי. הקונפליקט , הפער לחזור למשפחה אחרי חצי שנה של מלחמה שאין לה מושג בעיות כלכליות . שלוב מנצח לאובדנות . לא בכדי זאת המלחמה עם שעור גבוה של אובדנות של חיילי מילואים .

11.06.2024, 20:24

צריך להמשיך ולתמוך בחיילי המילואים במיוחד. גם כאלו שעדיין בצו וגם כאלו שחזרו ומקבלים צווים נוספים. כחברה זו האחריות שלנו

כבר עשור , בעקבות המחקר של טיפול ב MDMA ב PTSD.
בתחילה לא באמת הצלחנו לגייס למחקר מטופלים , שעקב מצבם הנפשי התקשו להתמיד בנוהלי המחקר.
עד שפניתי ליוצאי ופגועים נפשית מחיילים יוצאי סיירות . לראשונה נחשפתי למתקן ״אדם״ ,״אושביץ״. נחשפתי למידע קשה חלקו אף הגיע אלי במכתבים אותם אני שומרת עד היום , שכול מה שהצלחתי אחרי זה לבקש ״סליחה בשם האנושות ״ .
החלק ה״טוב ״ שכן כתוצאה מהבנה עמוקה של כול מה שהתרחש , זה כיום לפחות לפני שחרור לנסות להעביר את החילים לתפקידי רוחב .
ברק הקים את אחת הסיירות שפעלו זמן מסוים ללא שידעו על קיומם . חיילים מוכשרים שנבחרו בשל יכולות גבוהות בהרבה תחומים .
מעבר …
שהכשרתם כללה כול ידע והכשרה בכול סוג של לוחמה , כולל למודי משחק , אומניות לחימה ולימוד של מספר דיאלקטים של ערבית .
הם אלו שנכנסו שנכנסו לפעולות כירוגיות של לוחמה נקודתית .
זו יחידה שלמדתי אותה היטב .
הכישרון , הפעולות ברמה יומית האדרנלין וללא סמים בתחילה , עד שהשתנה בהמשך , מי שרצה יכול היה לראות כבר היטב את הפגיעה ה נפשית כבר במהלך שרותם . אלכוהול , סמים , הרג חולדות התגרות במוות ועוד . עם שחרורם , לצערי חלקם כבר לא איתנו היום , הן בשל ״ספורט ״ אתגרי קיצוני , כניסה למאבקים עם גרמנים , ערבים וכו .
אלה שכן איתנו זה בזכות סוג של החלמה , חזרה לדת , נישואים משפחה וסוג של ניסיון לחיות כמו כולם רובם בקהילות דתיות וחזרה בתשובה ..
נראה שסיפורם לעולם לא באמת יסופר כמו עוד דברים אחרים נוספים .