מערך הרפואה של מטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים מונה עשרות מתנדבים ממקצועות הבריאות השונים שנענו לצו מצפונם והצטרפו לאלפי מתנדבי פעילות המטה בארץ ובעולם, מפנים זמן וכוחות לטובת המיזם האזרחי שהקדים את המדינה במענה לצרכים שעלו לאחר אסון השבעה באוקטובר. המערך כולל רופאות ורופאים תורנים, כוננים ויועצים, אחים ואחיות במגוון התמחויות ברפואה.
"כמו כולנו, מיד לאחר הזעזוע הראשוני, ניסיתי לעזור בפעילויות שניתן לתרום בהן בתחום בריאות הציבור", מספר פרופ' חגי לוין, יו"ר איגוד רופאי בריאות הציבור, שיזם והקים את מערך הרפואה במטה. "מהר מאוד התברר שהאוכלוסיה הכי פגיעה מבחינה בריאותית ושאנחנו עדיין יכולים להציל היא החטופים - מבוגרים שזקוקים לטיפול, פצועים, ילדים ותינוקות והמשפחות שלהם. ראיתי בימים הראשונים שבממשלה לא עוסקים בסיוע הרפואי לחטופים והייתי בקשר עם כמה משפחות של נעדרים וחטופים שאני מכיר אישית, שם עלו מקרים של צרכים מיוחדים שהמחישו את ההיבט הרפואי ההומניטרי".
בשמונה באוקטובר הושק מטה המשפחות במסיבת עיתונאים בכפר המכביה, ושבוע לאחר מכן מטה המשפחות היה לעמותה. "מיד עם יריית הפתיחה של המטה פניתי אל מקימי המטה והצעתי להקים מערך רפואה כחלק מהמטה", מספר פרופ' לוין. "בשלב הראשון, בתוך הכאוס, ניסינו לארגן את המידע - מי הן המשפחות של הנעדרים והחטופים, מי מזוהה כהרוג, מי כפצוע. רמת המתח של המשפחות היתה גם היא פקטור ולכן הגדרנו מיד בהתחלה את המשימה - לדאוג לבריאותם של החטופים ולבריאות המשפחות".
120 ימים אחרי, שעון הזמן של החטופים, אומר פרופ' לוין, אוזל. "לצד הסיכונים הרפואיים, הסיבוכים, סבל, התעללות מינית, העדר חשיפה לאור ולאוויר צח, העדר היגיינה, מזון ומים מעופשים, הסטרס הנפשי והלוחמה הפסיכולוגית, ישנו גם סיכון של הוצאה להורג".
"חוויות שנחרתות בנפש"
"כבר ביום שישי בשבוע הראשון למתקפה, הרצנו שאלון בקרב המשפחות בנושא התרופות והצרכים הרפואיים של כל החטופים. עם צוות ענק של מתנדבים - רופאים, אחים ואחיות, רוקחים וגם משפטנים ואחרים - התחלנו לייצר דו"ח תמונת מצב כוללת של המחלות, הפציעות והצרכים המיוחדים, והצגנו את הדו"ח במסיבת עיתונאים", מספר פרופ' לוין. "במשך הזמן פרסמנו מספר דו"חות על מצבם הרפואי של החטופים, בשפות שונות (נגישים באתר)".
"היססתי אם להעביר נתונים רפואיים פרטניים לצלב האדום כי מדובר במידע אישי שקיבלנו מהמשפחות. היתה לי דילמה כי המידע לצלב האדום יכול לשמש גם לרעה וכדאי להעביר אותו רק אם יש פוטנציאל לטיפול באנשים. בנוסף, גם אם המשפחה מבקשת לחשוף מידע, האם המטופל מעונין שהמידע עליו אכן ייחשף? זאת שאלה.
"הימים הראשונים היו סוערים מאוד", מעיד פרופ' לוין, "מדי יום שמענו עוד סיפורים ונחשפנו לסרטונים - מדובר בחוויות שנחרתות בנפש. דבר לא היה מובן מאליו, הכל נעשה תוך כדי תנועה". בצוות המתנדבים במערך לקחו חלק גם בני משפחה, ביניהם ד"ר אדוה גוטמן-תירוש, רופאה אורתופדית, אחותה של תמר גוטמן, שנחשבה לנעדרת אך מאוחר יותר התברר כי נרצחה. "אנשים בצוות קיבלו בשורת איוב ולפעמים הם ביקשו מאיתנו עזרה איך להודיע על הבשורה המרה לבן משפחה אחר, כמו דוד של נרצחת. אין הודעות חלל מהמדינה לקרובי משפחה והם ביקשו את עזרתנו".
מחקר לצורכי הסברה
שחר ליבנה, דוקטורנטית בבריאות הציבור בבן גוריון, שמרכזת את מערך המתנדבים במטה, מציינת כי "אין הרבה ארגוני חברה אזרחית שבהם מומחים בתחום בריאות הציבור תופסים חלק כל כך משמעותי בקביעת האסטרטגיה בישראל וגם בעולם. במטה", היא אומרת, "יש כ-500 מתנדבים, חלק מהם פועלים חמישה ימים בשבוע, ביניהם רופאים ורופאות מתחומי הפסיכיאטריה ורפואת המשפחה שמעניקים סיוע פרטני למשפחות כשצריך".
"אנו שומעים על נשים שנאנסות ואנחנו לא רוצים לפגוע בפרטיות של חטופים ולתייג אותם באופן שלא יוכלו אחרי השיקום לצאת לרחוב מבלי שכולם יידעו מה עבר עליהם. קיים מתח תמידי בין מה שהמשפחות חושבות שעשוי לעזור להביא את החטופים לבין הפרטיות שלהם"
שחר ליבנה. צילום: עודד אנטמן
"יש דברים שאנו עושים מאחורי הקלעים מול קובעי מדיניות, הצבא ומשרדים רלוונטיים. עם כל מה שנעשה מצד המדינה, יש מקום גם לחברה אזרחית לפעול. אני רואה את התפקיד שלנו כמו זה של ארגון של זכויות חולים, שרואה לנגד עיניו רק את הזכויות של החטופים ובני המשפחה. אין לנו אינטרסים כמו שיש למדינה או למשרד הבריאות.
"אנו עושים הרבה מחקר שנועד להעלות את המודעות למצבם של החטופים ולסיכונים בקרב מקבלי החלטות, ארגוני בריאות וארגונים הומניטריים", מספרת ליבנה. "ערכנו ראיונות עם השבים, שמענו מהם על התנאים, התזונה, ניתחנו את העדויות, לצד טיפולים שקיבלו ומול התיקים הרפואיים שקיבלנו מהמשפחות. מידע על מצבם של החטופים הגיע, בין השאר, באמצעות סרטונים שהחמאס שחרר. הסרטונים נותחו, גם בעזרת ד"ר אמיר בלומנפלד, לשעבר ראש ענף טראומה במפקדת קרפ"ר, היועץ למערך החטופים והנעדרים, והמידע שהופק מהסרטונים נרתם אף הוא למאמץ ההסברתי.
"עד כה הפקנו לא מעט נתונים שבהם קיבצנו את הסיכונים למצבים ספציפיים, לקשישים, לפצועים, לפציעות חודרות ועוד, זאת על פי הנתונים ובאמצעות ספרות רפואית.
"בראיונות עם השבים והשבות בדקנו מה יכול להיות טוב יותר בקליטה ובטיפול שהם מקבלים ואנו מעבירים הלאה את המידע. בסופו של דבר התמונה עולה על סך חלקיה. יש עבודה משותפת להגיע לפרוטוקול מיטבי וכך גם היינו מעורבים בשולחן עגול שהכין את התיקון לנוהל הטיפול בשבים שעודכן השבוע".
ליבנה מתייחסת לשאלת האתיקה הרפואית. "זה העסיק אותנו הרבה מאוד בכתיבת הדו"חות וגם בדיווחים שלנו. אנו שומעים על נשים שנאנסות ואנחנו לא רוצים לפגוע בפרטיות של חטופים ולתייג אותם באופן שלא יוכלו אחרי השיקום לצאת לרחוב מבלי לחוש שכולם יודעים מה עבר עליהם. קיים מתח תמידי בין מה שמשפחות חושבות שעשוי לעזור להביא את החטופים לבין הפרטיות שלהם".
"הופתענו מחוסר המחויבות של הצלב האדום"
פרופ' לוין מספר כי פנייה לצלב האדום נעשתה מיד עם תחילת הפעילות. "כבר בימים הראשונים עלה נושא פגיעות החטופים, החל מהסכנה לפגיעה פיזית ומינית והמשך בצרכים המיוחדים של חלק מהחטופים והפצועים. התלוויתי לחמש משפחות לפגישה עם נציגי הארגון, שהיתה טעונה מאוד. עלו צרכים טריוויאליים כמו משקפיים, משאפים, מזון לתינוקות.
דוגמה לתסכול מול אוזלת היד של הצלב האדום מציג לוין במקרה של אלמה אברהם, בת 84 מקיבוץ נחל עוז, שעברה ניתוח לב פתוח לפני השבעה באוקטובר ונזקקה לתרופות. "מאוד דאגנו לה", מספר פרופ' לוין. "היא לקחה איתה חלק מהתרופות שלה כשנחטפה אבל זה לא הספיק. הגענו עם אורי, הבן שלה, עם סל התרופות, לצלב האדום והנציגה דחתה אותנו בגסות ואמרה, 'אני לא רוצה להשלות אותך, אין לי איך להעביר ואני לא אקח'. כששבה ארצה משבי החמאס, עם דופק 40 והיפותרמיה – חום גוף של 28 מעלות, היא אושפזה ב'סורוקה' במצב קשה וחששנו לחייה", מתאר לוין. "כעת היא התאוששה חלקית ונמצאת בשיקום ממושך".
מחאת רופאים ישראלים מפגינים מחוץ למטה הצלב האדום בת"א, 9 בנובמבר 2023. צילום: אבשלום ששוני/ פלאש 90
יהונתן סבן, מרכז דוברות ותקשורת במערך הרפואה, היה הדובר של נציגות הצלב האדום כחמש שנים עד לשנת 2021. כשהוקם מערך הרפואה, הוא פנה וביקש להתנדב. "חשבתי שאני יכול לתרום עם הניסיון והרקע שיש לי עם הצלב האדום. באותם ימים לא עבדתי והחלטתי להקדיש את הזמן שלי לכך".
למרות כל ההיכרות המוקדמת, סבן אומר שגם הוא הופתע מהארגון. "למרות שאני יודע את המגבלות, ציפיתי, כמו כולם, לקצת יותר אמפטיה במקרה כזה, מקרה טרגי וענק מבחינת המימדים, שאפילו הצלב האדום לא נתקל בכמותו. נכון שגם עם הנעדרים בעזה לא היתה יכולת או תרומה משמעותית, הארגון לא נפגש עם גלעד שליט או הביא אות חיים מאברה מנגיסטו, אך הופתעתי מחוסר המחויבות למשפחות.
"ברור שאם אין הסכמה של החמאס, הארגון לא יכול לפגוש או לתת לחטופים תרופות או להביא משם אות חיים. ברור לי שלא מדובר בחוסר רצון של הצלב האדום, אבל לא היתה אמפטיה, לא היתה כוונה, נכונות לסייע. ראינו משפחות מגיעות ואומרים להן, 'לא, אנחנו לא יכולים', במקום לומר, "חבר'ה, אנחנו מבינים, אנחנו רוצים לעזור ואנו קוראים לשחרור החטופים'. לצערי, בצלב האדום היה יותר משקל למשבר ההומניטרי בעזה וחוסר היענות למצוקה של המשפחות והציבור בישראל".
"המשפחות חייבות להיות בריאות כדי להמשיך"
"המערך שלנו מטפל גם במשפחות", מספר פרופ' לוין. "עם הזמן פתחנו מרפאה לרפואה ראשונה ולעזרה ראשונה בכיכר ובמטה. אנו רואים את ההשפעות של המתח על המשפחות, לעתים מופיעות דלקות וכל מיני תופעות בריאותיות שדורשות טיפול. אנחנו לא מחליפים את קופת חולים, אבל עוזרים כשצריך. יש לנו גם צוותי חוסן, מערך צמוד המספק מענה נפשי וסוציאלי. פתחנו גם צוות שעוסק בקידום בריאות, בראשותה של ורדה גורדון, כי המשפחות חייבות להיות בריאות כדי להמשיך", מסביר פרופ' לוין.
צוות החוסן מונה 25 מתנדבים מטפלים מדיסציפלינות שונות – פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מטפלים אינטגרטיביים ומערך של רפואה משלימה הכולל טיפולי דיקור, שיאצו, רפלקסולוגיה ועוד. שותפים בניהול גם פרופ' עפרית שפירא ונט"ל – המרכז הישראלי לטראומה וחוסן. הצוות אחראי על הענקת תמיכה רגשית ונפשית הן למשפחות החטופים והן למתנדבי המטה המושפעים ישירות מהחשיפה התמידית לתכנים הקשים.
"ברור לנו שהשיקום של החטופים ובני המשפחות שלהם, לא רק המשפחה הגרעינית, יימשך זמן רב", אומר פרופ' לוין. "המדינה זקוקה לעזרתנו גם בתכניות השיקום. הן המשפחות והן השבים זקוקים לכך ואנו חייבים להיערך לפעילות ארוכת טווח ולאתר איפה אנחנו יכולים לתת את המעטפת שהם אינם מקבלים. חובתנו המקצועית היא גם לבצע הערכה ומחקר".
נציגי משפחות החטופים בכנסת. צילום יונתן סינדל/ פלאש90
"בין השאר", מספר לוין, "כולם עוסקים בדרכים הנכונות לקבל את השבים הבאים. אלה הם דברים שאנו לומדים מיום ליום. ברור לנו שהקבוצה הבאה של השבים תזדקק למעטפת אחרת. המקרים קשים יותר בגלל הזמן הממושך והתנאים הקיצוניים בשבי. השבים הבאים יגיעו פגועים יותר והטיפול צריך להיעשות ברגישות ותוך שמירה על פרטיות. מה שהחמאס עשה זה דה הומניזציה, הוא השתמש באנשים כאובייקטים לצורך הטרור שלו ואנו צריכים לשים לב שהאדם, החטוף, הוא במרכז".
ענת מרדכי, אחות במחלקה אונקולוגית בבית החולים הדסה עין כרם, "38 שנים במקצוע", עוסקת בהתנדבות בתיאום ותכלול תיקי מטופלים במערך הרפואה, מה שנקרא ניהול המקרה (case management). "המשפחות", היא מספרת, "נחלקות למשפחות הממתינים ולמשפחות השבים. במשפחות השבים אנו שומרים ועוקבים ברצף אחרי מצבם הבריאותי של השבים ובני המשפחה, מקשרים בינם לכל הגורמים ודואגים לשמירת הרצף הטיפולי בכל ההיבטים בתפיסה הוליסטית, גם פיזית וגם נפשית". מרדכי מתארת מקרים שבהם מלווי המשפחות זיהו מצוקה בריאותית, למשל כאבי בטן שהתבררו מאוחר יותר כאירוע אפנדציט.
"כל המקרים, כל התיאוריות שידענו ולמדנו של עיבוד אבל, של אובדן, שכול, כבר אינם רלוונטיים. המציאות כותבת תאוריות חדשות ואנו לומדים תוך כדי הליכה"
האחות ענת מרדכי. צילום: פרטי
לדבריה, יש צורך במעטפת רחבה בטיפול במשפחות השבים. "חלק ניכר מהן עבר גם אירוע שכול וגם את אירוע החטיפה, כך שאין להם פניות לשמוח עם השבים. חלק גדול מהם עדיין ממשיך להמתין לחטופים או לעבד שכול. כל המקרים, כל התיאוריות שידענו ולמדנו של עיבוד אבל, של אובדן, שכול, כבר אינם רלוונטיים. המציאות כותבת תאוריות חדשות ואנו לומדים תוך כדי הליכה".
לגבי בני משפחות הממתינים, שגם אחריהם נעשה מעקב, אומרת מרדכי: "כאן השלב המסוכן הוא השחיקה שנוצרת בשל הסטרס הארוך. זה מתבטא בעיקר בהיבטים נפשיים אך גם בהיבטים פיזיים. יש מצבים של ייאוש, התכנסות, מצבי דיכאון ואנו מדברים על מעגלים, גם הקרוב וגם זה המקיף – סבים וסבתות וקרובי משפחה, שצריכים לחזור לעבודה ולשגרה כשבבית הם עדיין במאבק". לדבריה, יש צורך לעבות את הטיפול הנפשי כך שישמש גם למעגלים שניים ושלישיים.
לשאלה איך היא מצליחה לשלב את ההתנדבות עם העבודה והחיים בכלל, היא אומרת: "השתדלות רבה וגמישות. אני מסיימת את העבודה ב'הדסה' אחרי הצהריים ויורדת לתל אביב כמה פעמים בשבוע. בשאר הימים אני זמינה טלפונית".
"עדיין מחכים להוכחה שהחטופים מקבלים את התרופות"
"הזווית ההומניטרית הרפואית תורמת רבות למאמצי השכנוע מול כל הגורמים בדחיפות להחזרת החטופים. זה נרטיב שיש להבליט כל הזמן בכל מיני צורות כחלק מהמאמץ לשחרורם, וגם אם נצליח רק להביא סימן חיים, לדאוג שיקבלו בדיקה רפואית, טיפול רפואי ותרופות, זה יעד, מאמץ ראוי", אומר לוין.
"עבדנו עם ההסתדרות הרפואית, ארגון הבריאות העולמי ואחרים כדי לפתח את הרעיונות ולקדם את המטרות. העברת התרופות בסיוע ממשלת צרפת, למשל, החלה כשאחד הפעילים שלנו, עו"ד דוד שפרכר שלו קשרים בצרפת, הביא אותנו ללשכת הנשיא מקרון. הנשיא שמע, נתן הנחיה לקדם את עניין התרופות ונפתח מסלול להעברת תרופות כרוניות, למשל תירוקסין, הורמון שלקחה אלמה אברהם ושלו זקוק גם חנן יבלונקה שחולה במחלת אדיסון וזקוק להורמון וגם לסטרואידים. מצער מאוד שלמרות ההבטחה מהקטארים, אנחנו עדיין מחכים להוכחה שהחטופים מקבלים את התרופות".
"הרופאים – לפיד האור לפני המחנה"
פרופ' לוין חושב לרגע כשהוא נשאל על אירוע בלתי נשכח מהחודשים האחרונים, כי רגעים כאלה היו למכביר. לבסוף הוא מספר: "בפעם הראשונה שהצבנו את השולחן הערוך בכיכר החטופים והבאנו את הזמר קובי אפללו, ששר את השיר 'מכתב לאחי' ובו השורה 'יש סיבות לכל דבר', זה היה מצמרר. כל מי שהיה שם בכה. חווינו רגעים כאלה שוב ושוב. כאדם וכאפידמיולוג אני תוהה רבות האם יש סיבות לכל דבר, האם יש היגיון בטירוף, האם אפשר להסביר כל דבר.
יוכבד ליפשיץ ומנהל המרכז הרפואי איכילוב פרופ' רוני גמזו, עם הגעתה לבית החולים. צילום: ג׳ני ירושלמי/ דוברות איכילוב
"כשנפגשתי עם יוכ'קה (יוכבד) ליפשיץ, החטופה בת ה-85 מקיבוץ ניר עוז, שהרשימה אותי בנחישות שלה, הבאתי לה את הספר 'כן לחיים, למרות הכל' של ויקטור פרנקל. זה התחבר לי לפרנקל ולשאלה איך אנו נאחזים בחיים בתוך הטירוף. גרעין הסיפור הוא שצריך להמשיך לחיות".
120 ימים אחרי, פרופ' לוין גוזר כמה מסקנות מהפעילות ואומר: "למדנו שיש מקום לגוף אזרחי שיכול לעשות דברים שהממשלה לא יכולה לעשות. הפעילות האזרחית מפרה. הוכחנו את החשיבות שלה כשהמדינה לא עושה את תפקידה. חובה לחזק את המערכות האזרחיות וחובה לתת להן מקום בתהליכי קבלת החלטות, ברמת הממשלה כולה, לא רק במשרד הבריאות. גם קבינט הממשלה צריך להתייחס לשיקולים חברתיים. למשל, מצב בריאות האוכלוסיה בעזה הוא פקטור בקבלת ההחלטות.
"אני אישית מרגיש שאני משתמש בכל מה שעברתי בחיים, כולל בתקופת הקורונה, כל פיסת ידע והשכנוע ברמה הבינלאומית ואפילו ברמה של ניתוח הסרטונים. הבעיה היא שלא מתייחסים למומחיות שלנו כרופאים. אנו הרופאים לא גוף פסיבי שרק מטפל בנפגעים בגוף ונפש, יש לנו תפקיד חברתי – אנחנו מצפן של החברה, ששם את הפוקוס על החשיבות של בריאות וחיי חברה. אנו צריכים להיות לפיד האור לפני המחנה לשמירה על החיים, להיות מעורבים בחברה כדי לפעול לחברה בריאה יותר.
"בשבילי, זו זכות גדולה לשרת ולעזור למשפחות. נרקמים יחסים מיוחדים ויש הרבה סולידריות. למשל, ירדן, אחותה של רומי גונן החטופה, היא אחות במקצועה ומתנדבת אצלנו. דני מירן, אבא של עומרי מירן החטוף, עוזר כל הזמן לאנשים סביבו ובשבוע האחרון, כחלק מפרויקט של משפחות מבשלות אצלנו, הוא הכין מרק לכל האנשים במטה.
"העתיד לא ידוע, זהו אירוע שממשיך להתגלגל, אבל אנו חייבים לעשות הכל כדי להשיב את החטופים שהופקרו בשבעה באוקטובר", מסכם פרופ' לוין. "המטה כאן כדי להיסגר, זו המנטרה. אנו עובדים במוד חירום מתוך תפיסה שיחזרו אלינו".
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
