עלייה דרמטית במספר הפניות לטיפול בהפרעות אכילה

עלייה של 40% במספר הפניות אל המרפאה לטיפול בהפרעות אכילה. על כך מדווחים בבית החולים השיקומי רעות בתל אביב ומסבירים כי הפרעות אכילה הן חלק מההשפעות הנפשיות של המלחמה.

למרות שבדרך כלל אחרי החגים ניכרת עלייה בפניות, העלייה השנה אינה דומה לתקופה המקבילה אשתקד ובכלל. "זו עלייה מאוד דרמטית", אומר אמיר צנדקוביץ', מנהל המכון לטיפול בהפרעות אכילה והמערך הפסיכולוגי בבית החולים, "וזו גם פעם ראשונה שנוצרה אצלנו רשימת המתנה".

אמיר צנדקוביץ', מנהל המכון לטיפול בהפרעות אכילה והמערך הפסיכולוגי ב"רעות". "זו פעם ראשונה שנוצרה אצלנו רשימת המתנה". צילום: יעל עידן

צנדקוביץ' מציין כי כבר שבוע וחצי לאחר השבעה באוקטובר החלה מספר הפניות למכון לטפס. הוא מסביר את הקשר בין הפרעות אכילה ללחץ הנפשי ולדבריו, במצב הנוכחי רמת החרדה עולה אצל כל תושבי המדינה ובוודאי שאצל כל מי שנפגע ישירות או מכיר מישהו שנפגע באופן אישי.

"הפרעות אכילה, בין אם מדובר באנורקסיה או בולימיה או התקפי אכילה, קשורות לחוויית חוסר שליטה. למי שהיו הפרעות אכילה בעבר, חוסר השליטה וחוסר הוודאות, המאפיינים את התקופה הזו, עלולים 'להתיישב' על זה ונוצר קושי לשלוט בהרגלים, בין אם מדובר בתושבים בדרום או באזורים שבהם היו הרבה אזעקות בתקופה האחרונה".

"שבירת הביטחון הקהילתי מערערת, יוצרת חוויית אובדן ומעצימה את חוויית חוסר השליטה שמתבטאת בין השאר בבולמוסים של אכילה, או בפעילות גופנית מוגזמת, גם בתוך הבית. כמו כן, העדויות על ההתעללויות יכולות לגרום לטריגר בשל הקשר הכמעט מובהק (80%-95%) בין פגיעות מיניות להפרעות אכילה", אומר צנדקוביץ'. הוא מסביר כי הפרעות אכילה מתבטאות בהתנהלות של צריכת מזון בצמצום או בבולמוסים, בהתנהגות פיצוי, או בפעילות גופנית מוגזמת כדי לייצר ויסות רגשי.

המכון לטיפול בהפרעות אכילה של בית החולים רעות מטפל בכ-40 מטופלים בשני מסלולים - מסגרת מרפאתית וטיפולי יום, שמיועדים לגילי 50-18.

צנדקוביץ' מציין כי עובדי המכון מתמודדים עם אתגרים חדשים, בין השאר של מטופלים שתוהים האם הם זכאים לטיפול בתקופה שבה אנשים סביבם חווים עקירה מהבית, אובדן ואבל, כמו גם עם מטופלים שחוששים לצאת מהבית בגלל נפילות הטילים והאזעקות.

"אחת התפישות שאני מחזיק בה בטיפול היא שניתן להסתכל על הרגלי האכילה הללו דרך פרספקטיבה אבחונית ובמקביל יש נקודת מבט, פחות שיפוטית, שרואה את זה כסוג של התנהגות שעוזרת להישרדות. הכוונה היא לא להתייחס להתנהגות זו כאל מחלה או הפרעה, אלא להבין שבמצב הקיים זהו סט של התנהגות שיש לה מחיר שהמטופלים מוכנים לשלם כדי להמשיך לתפקד. כך או כך", מסכם צנדקוביץ', "זהו מצב שיישאר איתנו עוד זמן רב".