• יו"ר החברה: ד"ר עידו לוריא
  • מזכ"ל: ד"ר אילן טל
  • גזברית: ד"ר אנג'לה דרניקוב
  • חברי ועד: פרופ' חגי חרמש
  • ד"ר מיכל רפפורט
  • ד"ר סעיד מוחמד מוסא
דעות

פסיכיאטריה – הבן החורג של מערכת הבריאות בישראל

אנו עומדים רגע לפני מצב חירום וכעת דרושה תכנית אמיצה שתלווה בתקצוב ייחודי ותעשה תיקון היסטורי בחצר האחורית של מערכת הבריאות בישראל

04.03.2019, 08:07
אשפוז במחלקה פסיכיאטרית. צילום אילוסטרציה

כמדי חורף, מערכת הבריאות עולה על המוקד, בעיקר בשל הצפיפות והתנאים הבלתי נסבלים במחלקות הפנימיות. אך מערכת הבריאות אינה מורכבת רק ממחלקות פנימיות או מסדרונות עמוסים לעייפה. למערכת הבריאות יש גם חצר אחורית שלא זוכה להדים הראויים לה - הפסיכיאטריה.

אין ספק שאדם המאושפז במחלקה פנימית במסדרון, ללא פרטיות או שירותים ומקלחת צמודים, מרגיש רע, אפילו רע מאוד. אך אותו מטופל לרוב ישהה במחלקה שלושה-ארבעה ימים ולאחריהם ישוחרר להמשך טיפול והחלמה בביתו. לעומת זאת, הממוצע לאשפוז פסיכיאטרי הוא 30 ימים! ימים שבהם רוב המחלקות הפסיכיאטריות בארץ בתפוסה מלאה כשגרה, והמקלחת נמצאת בסוף המסדרון ומשרתת את כל באי המחלקה.

החולה הפסיכיאטרי הזקוק לטיפול בבית חולים ראוי לקבל את כל הזכויות המגיעות לו בדיוק כמו כל חולה במחלה גופנית, לרבות צוות מטפל מיומן, מקצועי וקשוב שיגן עליו וישמור עליו לפעמים מעצמו, אך גם לחדרים נעימים ומאובזרים, מקלחת ושירותים צמודים.

אחת התלונות העיקריות והמוצדקות של המטופלים ובני משפחותיהם היא מיעוט זמן מטפל. להקשבה ולדיבור אצלנו יש ערך טיפולי.

מצוקת המטופלים אינה נחלתם בלבד. שותפים לה גם הצוותים הרפואיים בבתי החולים הפסיכיאטריים הסובלים גם הם ממחסור אקוטי בכוח אדם, משחיקה הולכת וגוברת ומרמת תשתיות נמוכה.

כל מי שאי פעם טס לחו"ל בוודאי מכיר את הוראת הדיילים להורים לילדים במצב חירום – ראשית, טפלו בעצמכם כדי שתוכלו לטפל ביעילות בילדיכם. ובכן, התנהלות זו נכונה גם במערכת הבריאות – כאשר הצוות הרפואי המטפל עובד בחסר, נאלץ לתמרן בין עשרות מטופלים שכולם זקוקים לו, בני משפחה דואגים אשר מבקשים להתעדכן, כשאין בידיו הכלים האופטימליים המינימליים, סופו שיקרוס, זה אך ברור שהנפגעים הישירים מקריסה שכזו הם המטופלים ובני משפחותיהם שעומדים חסרי אונים מול יקיריהם ואין בידם היכולת לשפר ולו במעט את המצב.

כאשר הנתונים מראים שכ-30% מאוכלוסיית ישראל יזדקקו במהלך החיים לסיוע נפשי, לא יעלה על הדעת שאין תכנית סדורה להתמודדות עם מספר כה גבוה של מטופלים, שעוד יעלה ויגדל ככל שתוחלת החיים בישראל עולה.

הכיצד ייתכן שהנתונים מראים ש-4%-3% באוכלוסיה לוקים בסכיזופרניה ובמאניה דפרסיה הנחשבות למחלות קשות, ועדיין ב-2019 יש מרכזים רפואיים ללא מחלקה פסיכיאטרית?

בשנת 2014 היו בישראל כ-11 פסיכיאטרים ל-100,000 תושבים, לעומת 15 באנגליה, 15 בארה"ב, 18 בנורבגיה, 30 בהולנד ו-20 בבלגיה. הפערים בתקנים הופכים משמעותיים עוד יותר כאשר בוחנים אותם אל מול מספר המיטות במחלקות – בישראל הממוצע הוא 40 ואילו באנגליה רק 20.

בשנת 2019 הנתונים לא שונים בהרבה והתוצאה העגומה היא שבכל רגע נתון הרופאים הפסיכיאטרים במחלקות השונות עובדים בחסר.

חשוב לזכור, במקום שבו יש אקלים של הזנחה בבינוי ותת תקינה מתמשכים, לא מן הנמנע שגם תצמח אלימות נגד הרופאים והצוות הסיעודי – אלימות שאיש לא חפץ בה.

אנחנו ניצבים רגע לפני מצב חירום בפסיכיאטריה, וברגעים כאלה דרושה תכנית אמיצה שתלווה בתקצוב ייחודי. כאשר מחליטים להעלות נושא לראש סדר העדיפויות של הממשלה, בדרך פלא גם נמצא לכך תקציב - בדיוק כפי שנהגה ממשלת ישראל בשנת 2005 כשנדרשה לתכנית ההתנתקות והוקצו  לשם כך 18 מיליארד שקל. ב-2008 הוקדשו שבעה מיליארד למבצע עופרת יצוקה.

תקצוב ייחודי לשעת חירום אינו יכול להיות מונופול של מערכת הביטחון. תקצוב ייחודי של מערכת הבריאות בכלל והפסיכיאטריה בפרט הוא בחזקת תיקון היסטורי שצריך להיעשות לתוספת תקנים ומתמחים, בנייה, שיקום, פיתוח וראייה עתידית של הגידול באוכלוסיית ישראל.

(המאמר התפרסם לראשונה ב"גלובס")

נושאים קשורים:  ד"ר צבי פישל,  דעות,  פסיכיאטריה,  מחלקות פסיכיאטריות,  חדשות
תגובות
04.03.2019, 19:54

צודק לחלוטין. מאמר חשוב.
על הר"י לשים את הפסיכיאטריה במקום גבוה במאבק לשיפור תנאי הרפואה.

04.03.2019, 23:36

דר פישר היקר כל הכבוד מאמר מתאר מציאות מהשטח .

05.03.2019, 09:17

כל הכבוד לך שצעלה את הנושא
היתי מצפה שתזכיר גם צצוקת הסיעוד
בפסיכיאטריה כי אנו עובדים ביחד ויד ביד

05.03.2019, 16:15

צודק לחלוטין מצוקת המטופלים הפסיכיאטריים לא נשמעת וחשוב שמשהו שיודע ומכיר מבפנים יצעק את צעקתם
יישר כוח

07.03.2019, 10:47

צבי היקר

כל מילה בסלע

09.03.2019, 17:37

נחמץ ליבי
התקציב וסדר העדיפות הממסדי בספק אם ישתנה
אבל פרופסנינלית אנו חייבים לעשות שינוי מהותי,
יש לחבר מחדש את אשר נותק לפני למעלה מ 100 שנה.
פסיכיאטריה עוסקת במחלות של המוח וככזו יש לקרבה לאחות המקצועית נוירולגיה. ולקרבה לרפואה פנימית/משפחה,/גריאטריה המקצועות האמורים לתכלל את החולה הבודד. כלומר תכנית ההתמחות חייבת בשינוי מקצועי. וזהו הבסיס לשבירת הסטיגמטיזציה של המקצוע על י דנו אנו בעלי המקצוע.
פסיכיאטריה אישפוזית חייבת להיות מאוחדת עם בתי החולים הכלליים, ולזכות בכל האמצעים בעיקר ההדמייתים ככל מחלקה אחרת, ויעוצים בכל תחומי המחלות הסומטיות על בסיס זמינות איכות הזהה למחלות הגופניות.
חווינו בשנים האחרונות שילוב הפסיכיאטריה ע,י קופות החולים, כרופא ראשוני אין כל שינוי מהותי בנגישות זמינות שיתוף פעולה בין מקצועי. ליאזון נותר לפרנקופילים...
רופא ראשוני אינו נגיש לתיק הפסיכיאטרי/פסיכולוגי של המטופל האישי שלו, ורק ע,פ הנפקת מרשמים יכול לנחש מהיא האבחנה ודרך הטיפול שנבחרה. ענין הסודיות מגוחך כי בכל תוכנה ניתן להפנות מידע "רגיש" באופן מוצפן. יש לזכור שרופא ראשוני נפגש עם תחלואה נפשית נרחבת יותר מאשר הפסיכיאטר, והנתק בין המערכות גורר טיפול לא מיטבי.
אלו משימות פרופסיונליות שלנו, ללא קשר לתקציב ואמצעים שאין ספק הן בחסר וחייבות תיקון.
גם בן חורג זכאי ליחס מחבק, ולתנאים לצמיחה

צודק בהחלט