כמדי חורף, מערכת הבריאות עולה על המוקד, בעיקר בשל הצפיפות והתנאים הבלתי נסבלים במחלקות הפנימיות. אך מערכת הבריאות אינה מורכבת רק ממחלקות פנימיות או מסדרונות עמוסים לעייפה. למערכת הבריאות יש גם חצר אחורית שלא זוכה להדים הראויים לה - הפסיכיאטריה.
עוד בעניין דומה
אין ספק שאדם המאושפז במחלקה פנימית במסדרון, ללא פרטיות או שירותים ומקלחת צמודים, מרגיש רע, אפילו רע מאוד. אך אותו מטופל לרוב ישהה במחלקה שלושה-ארבעה ימים ולאחריהם ישוחרר להמשך טיפול והחלמה בביתו. לעומת זאת, הממוצע לאשפוז פסיכיאטרי הוא 30 ימים! ימים שבהם רוב המחלקות הפסיכיאטריות בארץ בתפוסה מלאה כשגרה, והמקלחת נמצאת בסוף המסדרון ומשרתת את כל באי המחלקה.
החולה הפסיכיאטרי הזקוק לטיפול בבית חולים ראוי לקבל את כל הזכויות המגיעות לו בדיוק כמו כל חולה במחלה גופנית, לרבות צוות מטפל מיומן, מקצועי וקשוב שיגן עליו וישמור עליו לפעמים מעצמו, אך גם לחדרים נעימים ומאובזרים, מקלחת ושירותים צמודים.
אחת התלונות העיקריות והמוצדקות של המטופלים ובני משפחותיהם היא מיעוט זמן מטפל. להקשבה ולדיבור אצלנו יש ערך טיפולי.
מצוקת המטופלים אינה נחלתם בלבד. שותפים לה גם הצוותים הרפואיים בבתי החולים הפסיכיאטריים הסובלים גם הם ממחסור אקוטי בכוח אדם, משחיקה הולכת וגוברת ומרמת תשתיות נמוכה.
כל מי שאי פעם טס לחו"ל בוודאי מכיר את הוראת הדיילים להורים לילדים במצב חירום – ראשית, טפלו בעצמכם כדי שתוכלו לטפל ביעילות בילדיכם. ובכן, התנהלות זו נכונה גם במערכת הבריאות – כאשר הצוות הרפואי המטפל עובד בחסר, נאלץ לתמרן בין עשרות מטופלים שכולם זקוקים לו, בני משפחה דואגים אשר מבקשים להתעדכן, כשאין בידיו הכלים האופטימליים המינימליים, סופו שיקרוס, זה אך ברור שהנפגעים הישירים מקריסה שכזו הם המטופלים ובני משפחותיהם שעומדים חסרי אונים מול יקיריהם ואין בידם היכולת לשפר ולו במעט את המצב.
כאשר הנתונים מראים שכ-30% מאוכלוסיית ישראל יזדקקו במהלך החיים לסיוע נפשי, לא יעלה על הדעת שאין תכנית סדורה להתמודדות עם מספר כה גבוה של מטופלים, שעוד יעלה ויגדל ככל שתוחלת החיים בישראל עולה.
הכיצד ייתכן שהנתונים מראים ש-4%-3% באוכלוסיה לוקים בסכיזופרניה ובמאניה דפרסיה הנחשבות למחלות קשות, ועדיין ב-2019 יש מרכזים רפואיים ללא מחלקה פסיכיאטרית?
בשנת 2014 היו בישראל כ-11 פסיכיאטרים ל-100,000 תושבים, לעומת 15 באנגליה, 15 בארה"ב, 18 בנורבגיה, 30 בהולנד ו-20 בבלגיה. הפערים בתקנים הופכים משמעותיים עוד יותר כאשר בוחנים אותם אל מול מספר המיטות במחלקות – בישראל הממוצע הוא 40 ואילו באנגליה רק 20.
בשנת 2019 הנתונים לא שונים בהרבה והתוצאה העגומה היא שבכל רגע נתון הרופאים הפסיכיאטרים במחלקות השונות עובדים בחסר.
חשוב לזכור, במקום שבו יש אקלים של הזנחה בבינוי ותת תקינה מתמשכים, לא מן הנמנע שגם תצמח אלימות נגד הרופאים והצוות הסיעודי – אלימות שאיש לא חפץ בה.
אנחנו ניצבים רגע לפני מצב חירום בפסיכיאטריה, וברגעים כאלה דרושה תכנית אמיצה שתלווה בתקצוב ייחודי. כאשר מחליטים להעלות נושא לראש סדר העדיפויות של הממשלה, בדרך פלא גם נמצא לכך תקציב - בדיוק כפי שנהגה ממשלת ישראל בשנת 2005 כשנדרשה לתכנית ההתנתקות והוקצו לשם כך 18 מיליארד שקל. ב-2008 הוקדשו שבעה מיליארד למבצע עופרת יצוקה.
תקצוב ייחודי לשעת חירום אינו יכול להיות מונופול של מערכת הביטחון. תקצוב ייחודי של מערכת הבריאות בכלל והפסיכיאטריה בפרט הוא בחזקת תיקון היסטורי שצריך להיעשות לתוספת תקנים ומתמחים, בנייה, שיקום, פיתוח וראייה עתידית של הגידול באוכלוסיית ישראל.
(המאמר התפרסם לראשונה ב"גלובס")