• יו"ר החברה: ד"ר עידו לוריא
  • מזכ"ל: ד"ר אילן טל
  • גזברית: ד"ר איריס כהן יבין
  • חברי ועד: פרופ' חגי חרמש
  • ד"ר רועי גלעד
  • ד"ר אורן באר
מגזין

כרוניקה של התמכרות במאה ה-21

"דוקטורס אונלי" מביא פרק מתוך ספרו החדש של הפסיכיאטר המומחה פרופ' פנחס דנון, הבוחן את מהות ההתמכרויות כהפרעה-מחלה נוירו-פסיכיאטרית של המוח ואת דרכי הטיפול במגוון התמכרויות

התשוקה הפנימית המוטבעת בנו להפיק מהחיים הנאה מירבית גורמת לכל אדם להיות פגיע להתמכרות. זוהי תופעה חברתית קשה שמאיימת על החברה בימינו והיא מוכרת ברוב מדינות העולם. כיום, לפי ארגון הבריאות העולמי, התמכרות נמצאת ברשימת האבחנות השכיחות ביותר בבריאות הנפש ורשומה שנייה אחרי דיכאון בכל סוגיו. ספר אלקטרוני חדש – "כרוניקה של התמכרות במאה ה-21: מהנאה ועד לתלות והתמכרות", מאת פרופ' פנחס דנון, בוחן את מהות ההתמכרויות כהפרעה-מחלה נוירו-פסיכיאטרית של המוח, brain disorder ודרכים להתגבר על התמכרויות.

בספר מוצגות שבע התמכרויות שכיחות: הימורים, מין, אינטרנט, פעילות גופנית, תרופות מרשם, קנאביס וסמי פיצוציות. הספר ממקד את הזרקור במאפייני ההתמכרות העשויים להתקיים גם בהתנהגויות נורמטיביות, כשימוש באינטרנט, אכילה ומין. כלומר, גלישה אובססיבית באינטרנט, התמסרות לפעילות גופנית, אכילת יתר, או התנהגות מינית חריגה - כל אלו הן התמכרויות לשמן והן הופכות להיות כפייתיות ולגבות מחירים כבדים בדומה להתמכרויות לחומרים פסיכו-אקטיביים.

פרופ' פנחס דנון. "טיפול מוצלח מאפשר להתנגד להשפעות המשבשות של ההתמכרות על המוח ועל ההתנהגויות"

המחבר, פרופ' פנחס דנון, הוא פסיכיאטר, מנהל מחלקה פסיכיאטרית בבית חולים נס ציונה, מומחה בינלאומי בתחומי הדיכאון, החרדה וההפרעה הטורדנית-הכפייתית, מומחה בטיפול בהתמכרויות ככלל ובהתמכרויות התנהגותיות בפרט. דנון הוא פרופסור מן המניין קליני בחוג לפסיכיאטריה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, חבר בארגון העולמי לתחלואה כפולהWADD, באיגוד האירופאי להתמכרויות התנהגותיות ובארגון האמריקאי לטיפול בהתמכרויות.

בספר ניתנת התייחסות להתמכרויות השכיחות בישראל. "רבות מההתמכרויות", מציין פרופ' דנון, "נובעות מגורמים רגשיים-נפשיים אצל המטופל, ולפיכך הטיפול בהתמכרות הוא מורכב. טיפול מוצלח מאפשר לאנשים להתנגד להשפעות המשבשות של ההתמכרות על המוח ועל ההתנהגויות ולקבל בחזרה את השליטה על חייהם".

בין 17 הפרקים בספר תוכלו לקרוא על "התמכרות לקנאביס וסמי פיצוציות" (מאת אביב וינשטיין), "התמכרות לתרופות מרשם" (מאת נטע שיינפלד ופנחס דנון), "טיפול תרופתי עדכני בהתמכרויות" (מאת סרגיו מרצ’בסקי), "טיפול פסיכולוגי התנהגותי קוגניטיבי" (מאת גדעון אנהולט), ועוד. "דוקטורס אונלי" בחר לפרסם חלקים מהפרק "התמכרות לאלכוהול", מאת דקלה שמואל ופרופ' פנחס דנון:

התמכרות לאלכוהול

 למרות הידע הנרחב הקיים בתחום ההתמכרות לאלכוהול, טרם גובשה אטיולוגיה מקובלת להפרעות שימוש באלכוהול ((AUD, Alcohol Use Disorders). הגורמים לפיתוח הפרעות שימוש באלכוהול יכולים להיות מורכבים הן מגנטיקה והן מהסביבה. עם זאת, הבנת המנגנונים הנוירו-ביולוגיים של ההפרעה סייעו לפיתוח תרופות המקלות על תהליך הגמילה מאלכוהול, אשר יכולות להשתלב בתהליך הטיפולי של הפרט.

בפרק זה ייבחנו היבטים שונים בנוגע לצריכת אלכוהול. ראשית, נבחן את המינונים המקובלים והמינונים הנחשבים למזיקים של משקאות אלכוהוליים עבור צרכניו. בנוסף, נדון בנזקים האפשריים היכולים להיגרם בעקבות צריכת אלכוהול. כמו כן, נבחן את ההשפעות הפסיכולוגיות והפסיכיאטריות של צריכת אלכוהול, כמו גם את ההשפעות שלו על מוח האדם. לבסוף, נדון בגישות אפשריות לטיפול באנשים הסובלים מהפרעות שימוש באלכוהול.

כמויות מקובלות ומזיקות של אלכוהול

כמויות הצריכה המומלצות על ידי ארגון הבריאות העולמי (World Health Organization) שונות בין גברים לנשים. השוני בכמויות המומלצות עבור גברים ועבור נשים טמון בהבדלים הגופניים ביניהם. ראשית, קיים שוני ביחס בין רקמות השומן לרקמות השריר בגוף. שנית, ישנה כמות קטנה יותר של האנזים המפרק את האלכוהול בכבד אצל נשים. לכן, מידת סיבולת האלכוהול של גברים גבוהה יותר מזו של הנשים. באופן דומה, ההשפעה של צריכת אלכוהול תהיה רבה יותר בקרב אנשים בגיל מבוגר בעקבות מסת גוף פחותה.

צריכת אלכוהול ברמת סיכון בינונית בקרב גברים מוגדרת כצריכה יומית של 40 עד 60 גרם אלכוהול, או 8 עד 12 משקאות סטנדרטיים בשבוע. עבור נשים, צריכה של 20 עד 40 גרם אלכוהול ביום או 4 עד 8 משקאות סטנדרטיים בשבוע מציבה את הצורכת ברמת סיכון זו. אדם הנמצא ברמת סיכון זו לא תמיד ער לנזק שנוצר. ככל שדפוס השתייה קבוע יותר הסיכון לבריאות ולתפקוד יגדל.

צריכת אלכוהול ברמת סיכון גבוהה בקרב גברים מוגדרת כצריכה של מעל 60 גרם אלכוהול נקי ביום או מעל 42 משקאות סטנדרטיים בשבוע. הכמות המציבה נשים ברמת סיכון גבוהה כוללת צריכה של מעל 40 גרם אלכוהול ביום או מעל 18 משקאות סטנדרטיים בשבוע.

צריכת אלכוהול מוגזמת יכולה לגרום למשל ליתר לחץ דם, שבץ מוחי, הרעלת אלכוהול, פגיעה קוגניטיבית, סוכרת, פגיעה במערכת העיכול, סרטן הכבד, שחמת הכבד, סרטן השד בקרב נשים, פגיעה בכליות ואפילפסיה

בהתאם לארגון הבריאות העולמי, שימוש לרעה באלכוהול הוא בעל השפעות מזיקות באספקטים שונים. הנזקים יכולים לפגוע בשותה עצמו מבחינה בריאותית, נפשית וחברתית, אך ההשפעות השליליות של השימוש המופרז באלכוהול נוגעות גם לחברה ככלל.

נזקים בריאותיים לגוף

ככל שמידת הצריכה גדולה יותר, כך עולה מידת הסיכון למחלה אשר אלכוהול מהווה גורם המעורב בה. כך למשל ההשפעה של נפח הצריכה של אלכוהול במחלת הסרטן. כמו כן, דפוסי השתייה גם הם מהותיים במידת הסיכון לנזק. למשל, דפוס של שילוב השתייה עם אכילה מציב את האדם בסיכון מופחת לנזק. לעומת זאת, דפוס של שתייה אפיזודית כבדה, הכוללת צריכה של מעל שישה משקאות סטנדרטיים בפעם אחת בחודש לפחות, מגבירה את מידת הסיכון, אף שבממוצע נפח השתייה היומי הינו נמוך. באופן דומה, גם למשך הצריכה השפעה על מידת הנזק. תקופת שתייה גדולה יותר מגבירה את הסיכוי להיווצרות נזקים בריאותיים. כמו כן, ככל שמתבגרים יכולת הגוף לעבד את האלכוהול פוחתת, מה שמגביר את הנזק שנוצר בעקבות השתייה.

קיימת חשיבות רבה גם לאיכות האלכוהול הנצרך. למשל, כאשר אלכוהול מיוצר באופן לא חוקי או בייצור ביתי קיים חשש לכך שיהיה נגוע בחומרים רעילים ומרכיבים אשר עלולים לפגוע בבריאות. מאחר שאלכוהול מסוג זה נמכר לרוב במחירים זולים, ישנם אנשים הבוחרים לצרוך אותו החשופים לסיכונים בעקבות חוסר הפיקוח על משקאות אלו.

צריכה מופרזת וקבועה של אלכוהול עלולה לגרום למחלות גופניות רבות ולתמותה. שימוש לרעה באלכוהול מהווה גורם המעורב במעל מאתיים מחלות ופגיעות. צריכת אלכוהול עלולה להיות קשורה ליותר ממחלה או פגיעה אחת אצל אותו אדם. הנזק הבריאותי המזוהה ביותר עם האלכוהול הוא זה שנגרם לכבד.

הנזק הראשוני שגורם האלכוהול הוא צבירת שומן בכבד, שמוביל לדלקת ובהמשך ליצירת צלקות שמשביתות בהדרגה את פעילות הכבד. האלכוהול שמגיע לכבד אמור להיות מפורק על ידי אנזים בשם אלכוהול דהידרוגנז - Alcohol Dehydrogenase, שפעילותו משתנה מאודם לאדם ומשקפת נטייה גנטית. ישנם אנשים שהפעילות של האנזים אצלם נמוכה יותר ואז האלכוהול יפורק רק באופן חלקי ויגרום לנזק.

צריכת אלכוהול מוגזמת יכולה לגרום למשל ליתר לחץ דם, שבץ מוחי, הרעלת אלכוהול, פגיעה קוגניטיבית, סוכרת, פגיעה במערכת העיכול, סרטן הכבד, שחמת הכבד, סרטן השד בקרב נשים, פגיעה בכליות ואפילפסיה. המכור לאלכוהול הסובל מתלות חמורה באלכוהול מסתכן בנזקי מוח ושיבושים אינטלקטואליים, בעיקר בלמידה ובזיכרון. מצב זה, הקרוי "תסמונת קורסקוף", הוא בדרך כלל תוצאת שנים של שתייה מופרזת.

צריכת אלכוהול גם מקושרת עם עלייה בכוונות להתנהגות מסוכנת כמו סקס לא מוגן, ולכן יכולה להיות קשורה בקשר שאינו סיבתי להידבקות באיידס ובמחלות מין שונות. צריכת אלכוהול במהלך היריון יכולה להוביל לבעיות בריאותיות אצל הילוד, ובהן תסמונת אלכוהול עוברית, חסכים בצמיחה וליקויים גופניים ונפשיים.

בנוסף למחלות האפשריות העלולות להיווצר בעקבות צריכת אלכוהול, ייתכנו גם פציעות. בעקבות רמות ריכוז גבוהות של אלכוהול בדם וההשפעה על יכולות פסיכומוטוריות בזמן שתיית האלכוהול, קיימת עלייה בסיכוי להיווצרות פגיעות לא מכוונות.

נזקים נוירו-פסיכיאטריים או נפשיים

בעקבות צריכת אלכוהול עלולות להתפתח הפרעות שימוש באלכוהול. שלושה מתוך עשרה אמריקאים שותים במידה הגורמת להם לנזק מאספקט כלשהו. מתוך אותם שתיינים כבדים, אחד מתוך ארבעה יסבול מהפרעה המקושרת עם אלכוהול.

למרות שאלכוהול מסוגל להגביר רגשות נעימים במשך שעות מספר, נוכחות ממושכת שלו בגוף מובילה כמעט תמיד להידרדרות הדרגתית במצב הרוח. לאחר מספר ימים השתיין הכבד יתחיל לחוש מדוכא ועצבני יותר ויותר. הוא עלול להיתקל בקושי בהתמודדות עם אנשים אחרים והופך לטרף למחשבות עגומות ולחשדות בסובבים אותו. מרבית השתיינים אינם מייחסים תחושות אלה לאלכוהול.

התקפי שיכחה, הזיות אלכוהוליות, התקפי תעתועים והתקפי גמילה, כולם הם תוצאות בלתי נעימות של שתייה כבדה. המכור לאלכוהול עלול לגלות שאין הוא מסוגל להיזכר במדויק במה שעשה בליל אמש, גם אם היה בהכרה, ואפילו ערני במרבית הזמן. התקפי שיכחה כאלו נחשבו פעם לסימנים בדוקים לאלכוהוליזם, אולם עתה אנו יודעים שאף שזהו סימן חמור, הרי שזוהי חוויה רגילה למדי גם לשתיין הכבד (אף שאינו מכור לאלכוהול).

דיכאון ומחשבות אובדניות הן תופעות נפוצות בקרב מכורים לאלכוהול. בקרב אנשים הסובלים מהפרעה, הדיכאון עשוי להיות תוצאה של שימוש כבד באלכוהול.

ההשפעה המזיקה של שימוש לרעה באלכוהול ניכרת ומקושרת עם מקרי תחלואה מוגברים ועם תמותה. השימוש לרעה באלכוהול הוא אחד מתוך חמשת גורמי הסיכון הראשיים בעולם. בשנה, קיימים 3.3 מיליון מקרי מוות בעקבות שימוש לרעה באלכוהול. ביחס לכל מקרי המוות ברחבי העולם, השימוש לרעה באלכוהול אחראי ל-5.9% מהמקרים

לסיכום, האלכוהול, כמו כל סם אחר, עלול לגרום לנזק נפשי ופיזי עצום אם נעשה בו שימוש מופרז. אם נצרף את הסיכונים המוגברים לפיתוח שחמת הכבד, סרטן ונזק מוחי, סיכון מוגבר לתאונות, הרעלה עצמית ואלימות, תרמוז התוצאה שתוחלת החיים של שתיין כבד מועדת להתקצר בצורה דרסטית.

ברחבי העולם, ההשפעה המזיקה של שימוש לרעה באלכוהול ניכרת ומקושרת עם מקרי תחלואה מוגברים ועם תמותה. השימוש לרעה באלכוהול הוא אחד מתוך חמשת גורמי הסיכון הראשיים בעולם. בשנה, קיימים 3.3 מיליון מקרי מוות בעקבות שימוש לרעה באלכוהול. וביחס לכל מקרי המוות ברחבי העולם, השימוש לרעה באלכוהול אחראי ל-5.9% מהמקרים.

התלות באלכוהול והפרעת שימוש יתר באלכוהול

האשמה החמורה ביותר שאנו תולים בשתייה אינה, כמובן, רק הנזק שמנהג זה מסב לגוף. ישנם רעלים חזקים בהרבה מאלכוהול. העובדה שהוא מסוגל ליצור תלות אצל צרכניו, תלות המלווה בהרס ובנזק, היא אשר הופכת את האלכוהול למסוכן כל כך. הדברים המרכזיים בתאוריה זו של התמכרות הם התפיסות של עמידות ותלות גופנית. המונח עמידות מתייחס לנטייתה של מערכת העצבים המרכזית להסתגל להשפעות המסממות של הסם, כך שכמות גדולה יותר נדרשת ליצור את אותה ההשפעה. עמידות בפני אלכוהול אינה מתבטאת רק בשתיין החברתי הכבד, או במכור לאלכוהול, הסובל מתלות חמורה בסם, ויכול לצרוך חצי בקבוק מבלי שייראה שיכור, אלא גם בעכברים המקבלים כמויות יומיות של שישה גרם לכל קילוגרם של משקל גופם, בתקופה של יותר משבועיים.

התלות באלכוהול - Alcohol Dependence - היא הפרעה פסיכיאטרית כרונית. היא הוגדרה על ידי ארגון הבריאות העולמי, בקלסיפיקציית מחלות ICD - International Classification of Diseases כ"מצב הסתגלותי שחושף את עצמו על ידי הפרעה גופנית חמורה כאשר נטילת הסם מופסקת".

ההתפתחות המקבילה של עמידות ותלות גופנית מובילה לרמה מוגברת של צריכה, מאחר שכמות גדולה יותר של אלכוהול נדרשת כדי ליצור את אותה השפעה. כמו כן השתיין עשוי להמשיך ולשתות על מנת להימנע מהסימפטומים של ההפסקה, האמיתיים או אלה מהם הוא חושש. וכך, אדם התלוי באופן חמור באלכוהול, פיזיולוגית ופסיכולוגית כאחד, סובל מתסמונת התלות באלכוהול. תסמונת זו תוארה בדרך הבאה: בתחילה, קיימת מודעות סובייקטיבית לדחף לשתות, כך שהשתייה מקבלת עדיפות על פעילויות אחרות. השתייה הופכת לדבר חשוב מהמשפחה, העבודה הידידים והבריאות.

ישנו צמצום של "רפרטואר" השתייה, כך שככל שאדם תלוי יותר במשקה כך מקבלת התנהגות השתייה שלו קווים אופייניים יותר ויותר. העמידות בפני האלכוהול מתחזקת, וסימפטומים של הפסקה כמו רעידות, הזעה ודיכאון, עלולים להופיע, במיוחד בבוקר שלאחר ליל השתייה, כאשר כמות האלכוהול בדם יורדת בצורה דרסטית.

תרופות יכולות לסייע להיגמל מאלכוהול או לסייע לאדם שהפסיק לצרוך אלכוהול וסובל מתסמיני גמילה לשמר את ההתנזרות מאלכוהול. יש לשקול לחיוב להיעזר בתרופות בעיקר כאשר למטופל היו נסיונות גמילה בעבר בטיפולים פסיכולוגיים, ללא שילוב של תרופות, אשר כשלו

התלות באלכוהול אינה תופעה של "הכל או לא כלום", היא נוכחת בדרגות שונות. בשל העובדה שתלות באלכוהול היא מגוון, הנע מתלות קלה לתלות חמורה, אין כל תועלת בהגדרת גבול מסוים, שמעבר לו שתיין כבד הוא מכור לאלכוהול, ועד אליו הוא פשוט אדם עם בעיית שתייה.

השפעת האלכוהול על המוח

המכניזם הנוירו-ביולוגי של הפרעות שימוש באלכוהול דומה לזה של חומרים ממכרים אחרים. לאחר שתיית אלכוהול, מתקיימת אינטרקציה של האלכוהול עם מערכת נוירו-טרנסמיטרים (למשל, גלוטמט, גאבא) ועם מערכת אופיאודים אנדוגניים. אינטראקציה זו מובילה לשחרור של הנוירוטרנסמיטר דופמין בגרעין האקומבנס (NAc, nucleus accumbens) מתאים באזור הטגמנטום הגחוני (VTA, Ventral Tegmental Area).

אזור הטגמנטום הגחוני מהווה גורם במערכת הדופמין המזולימבית (Mesolimbic System) אשר מקושרת עם התנהגויות מוטיבציוניות ותגמולים. בעקבות פלסטיות נוירונלית ומטאפלסטיות במערכת זו ייתכן שהמערכת גם אחראית ללמידה המבוססת על חיזוקים. כמו כן, ייתכן כי אזור הקורטקס הפרפרונטלי אחראי גם הוא לחזק התנהגויות צריכה של אלכוהול. תהליך הלמידה בעקבות חיזוק המלווה בצריכת אלכוהול קשור למנגנון ההתפתחות של ההתמכרות. התגובה לטריגרים המעוררים את הרצון לשתות אלכוהול מועצמים על ידי שינויים בסיגנלים של מסלולי גלוטמאט בעקבות הרגלי צריכה מופרזים של אלכוהול.

תהליכים מוחיים המתרחשים במערכת העצבים אצל מכורים לאלכוהול משפיעים על תסמיני הגמילה אצל אותם מכורים אשר מנסים להפסיק לשתות. כאשר האדם מנסה להיגמל הוא עלול לחוש השתוקקות לשתיית אלכוהול, תחושות שליליות וחרדה. בתקופה זו קיים סיכון לחזור ולשתות כדי להפסיק את התחושות הבלתי נעימות הללו. בהתבסס על מנגנוני הפעולה הנוירוניים והמאפיינים הפתו-פיזיולוגיים של ההתמכרות לאלכוהול פותחו התערבויות תרופתיות, אשר נותנות למשל מענה לחוסר האיזון הנוירוני הקיים בהתמכרות ומסייעות בהפחתת הכמיהה לשתיית אלכוהול.

הטיפול בהתמכרות לאלכוהול

כבכל הפרעה פסיכיאטרית, הטיפול בתלות באלכוהול הוא ביולוגי, פסיכולוגי וחברתי - מודל טיפולי מקיף המתייחס למכלול הגורמים מתחומים שונים אשר משתלבים יחדיו ויוצרים את בעיית ההתמכרות. ההתערבות הטיפולית נעשית ברמה אישית, קבוצתית ומערכתית. שילוב של שיחות פרטניות, קבוצות תמיכה, התערבות טיפולית במשפחה וסיוע סוציאלי בקהילה. האסטרטגיה הטיפולית שתיבחר תיבנה תוך התחשבות במאפיינים ובמידת המוכנות של כל מטופל. לכן, למרות המטרה הסופית, שהיא התנזרות מוחלטת מאלכוהול, ייתכן שבשלבים הראשונים היעד שיוגדר יהיה הפחתה משמעותית בצריכת האלכוהול. יש לקחת בחשבון כי שינוי בהרגלי השתייה ואורח חיים שאינו כולל צריכת אלכוהול הוא תהליך מתמשך. מומלץ לשתף את המשפחה והחברים בתהליך ובמטרות שהוצבו, כדי שיוכלו להציע תמיכה ועזרה.

אמצעי היכול לסייע בתהליך הגמילה הוא הימנעות מגורמים המעוררים את הרצון לשתות. לכן, יש לשנות הרגלים אשר מקושרים עם צריכת אלכוהול. מומלץ להרחיק בקבוקי אלכוהול מהבית כדי שלא יהיו נגישים ולהימנע מבילויים במקומות בהם מוגשים משקאות אלכוהוליים. אם החברים ובני המשפחה נוהגים גם הם לשתות משקאות אלכוהוליים באופן תדיר, מומלץ להימנע או לפחות להגביל את הבילוי עמם אם הם מתכוונים לצרוך אלכוהול. כמו כן מומלץ להיחשף לתחביבים חדשים, כך שיבנו הרגלים חדשים אשר אינם כוללים צריכת אלכוהול.

אמצעי נוסף שהוכח כיעיל כחלק מתהליך הטיפול הוא שימוש בתרופות מאושרות, בעיקר בשילוב עם תמיכה התנהגותית. התרופות יכולות לסייע להיגמל מאלכוהול או לסייע לאדם שהפסיק לצרוך אלכוהול וסובל מתסמיני גמילה לשמר את ההתנזרות מאלכוהול. יש לשקול לחיוב להיעזר בתרופות בעיקר כאשר למטופל היו נסיונות גמילה בעבר בטיפולים פסיכולוגיים, ללא שילוב של תרופות, אשר כשלו.

המטרה של שילוב טיפול תרופתי בתהליך הטיפול וההתנזרות היא להשיב את האיזון בין תהליכי אוקסידציה ואינהיביציה במסלולים נוירוניים אשר שונו בעקבות הצריכה הממושכת, או לסייע בשיכוך תסמיני הגמילה וההשתוקקות לאלכוהול. אפשרות נוספת כיעד לטיפול התרופתי הוא באזורים האחראים לתגמול וחיזוקים, כך שמטרת הטיפול התרופתי היא לנרמל את האדפטציה בעקבות השימוש הקבוע באלכוהול, או ליצור תגובה פיזיולוגית שלילית לאלכוהול אשר תסווה את החיזוק שצריכתו מקנה לאדם הסובל מהפרעת שימוש באלכוהול.

התקופה שבה קיים סיכוי גבוה שהאדם יחזור לשתות אלכוהול היא בעיקר בחצי שנה עד שנה הראשונים של ההתנזרות. לכן מומלץ להיעזר בטיפול תרופתי לפחות בשלושת החודשים הראשונים של ההתנזרות מאלכוהול. כאשר מחליטים על הפסקת השימוש בטיפול התרופתי יש להגביר את המעקב כלפי המטופל. אם המטופל יחזור לצרוך אלכוהול בתקופה זו ייתכן שיהיה צורך להמשיך עם טיפול תרופתי.

כיום נמצא ברשותנו מגוון רחב של תרופות לטיפול בתלות לאלכוהול, ולא מדובר רק בטיפול בתסמונת הגמילה אלא בטיפול מלווה בשלב השיקום. חלק מהתרופות אינן קיימות בארץ.

התרופה דיסולפיראם (Disulfiram),  המוכרת כאנטאביוס - אינה נמכרת בארץ. היא גורמת לשיבוש בחילוף החומרים של האלכוהול ומביאה להיווצרות של תוצר כאצטילאלדהיד, שהוא חומר רעיל הגורם לכאבי ראש עזים, סומק בפנים, דופק מהיר והזעה ניכרת תוך כ-10 דקות מלגימת אלכוהול. לעתים טיפול בדיסולפירם יגרום לצורכי אלכוהול לבחילות או אף הקאות תוך כשעה משתייתו, והשפעתה כה בולטת עד כי היא עשויה להניע צורכי אלכוהול משתייה בשל השפעות לוואי אלה. מקובל שהנגמלים מאלכוהול יצרכו דיסולפירם רק לאחר ימים אחדים של הימנעות משתייה, שכן השפעת תרופה זו ניכרת עד שבוע מנטילתה. נאסר על נשים הרות והלוקים במחלות קשות להשתמש בדיסולפירם.

התרופה אקמפרוסט Acamprosate)) איננה נמכרת בארץ - התרופה מסייעת בתהליך הגמילה ובשיכוך תסמיני הגמילה בעת ההתנזרות מאלכוהול, והיא נחשבת לבטוחה לשימוש מבחינת תופעות לוואי. מנגנון הפעולה המשוער של תרופה זו הוא החזרה לאיזון של תהליכי אוקסידציה ואינהיביציה במסלולים מוחיים אשר יוצאים מאיזון בעקבות צריכה מופרזת ממושכת של משקאות אלכוהוליים. התרופה דומה במבנה שלה לחומצות אמינו אנדוגניות הפועלות כנוירוטרנסמיטרים במוח.

התרופה נלטרוקסן Naltrexone)) נמצאת בבתי מרקחת בודדים - מסייעת להפחתת ההשתוקקות לאלכוהול. משוער כי היא פועלת על מערכת התגמול והחיזוק בעקבות צריכת אלכוהול. תופעות הלוואי האפשריות של התרופה כוללות חוסר נוחות בעקבות ההשפעה שלה על מערכת העיכול,  ובמינונים גבוהים יכולה לגרום להרעלה בכבד. התרופה אינה מתאימה כאשר קיימת התמכרות לסמים אופיואידים.

התרופה סלינקרו (החומר הפעיל נלמפן - Nalmefen) - פועלת על רצפטורים הקרויים "קולטנים אופיאטיים" במוח. התרופה חוסמת את הקולטנים הללו ובכך מפחיתה את הדחף לשתיית אלכוהול מוגברת. היא משפיעה על מערכת ההנאה והפרס, ומונעת, על ידי שחרור של האנדופינים, ליהנות מאלכוהול בזמן השתייה וגם מפחיתה את הרצון והחשק לחזור לאותה חוויה.

לסיכום, חשוב ביותר להתאים את הכלים הטיפולים, כולל טיפול תרופתי, לצרכיו הייחודיים של המטופל, לביטוים הקליניים של מחלתו ולשלב שבו הוא נמצא בזמן הנתון. ולבסוף, אנו מוכרחים להיפטר מהמודל המגביל של "מחלה" לגבי אלכוהוליזם, ולשאול באילו דרכים ניתן למנוע בעיות שתייה נפוצות, ובאילו דרכים ניתן לסייע לשתיין הכבד לשנות את הרגלי השתייה שלו.

נושאים קשורים:  התמכרויות,  אלכוהוליזם,  פרופ' פנחס דנון,  התמכרות לקנאביס,  התמכרות לאופיואידים,  טיפול בהתמכרויות,  חדשות
תגובות